שנות ה-60: אמנות הפופ, פלסטיק ועיצוב החלל.

פופ-ארט- אמנות פופולרית או אמנות ההמונים. הופיעה בשנות ה- 50 וה- 60, השנים לאחר מלחמת העולם השנייה. תנועה אמנותית זו עשתה שימוש רב במה שמייצרת תרבות ההמונים של המאה ה- 20. היצירות נבנו על מוצרי צריכה, עיתונות, כתבי עת מצויירים, קומיקס, מודעות פרסומת, דימויים קולנועיים, כוכבי הקולנוע והטלוויזיה.

כתבה ראשונה בנושא... תהנו

תחילת הדרך

הפופ ארט הופיעה בשיאה של התפתחות ארוכה ומרתקת בהיסטוריה של האומנות והתרבות: כתוצאה מהתיעוש המואץ, העצמת כוחן הכלכלי- דמוגראפי של הערים, התפתחות המדיה, המציאות צומצמה לסטאטוס של מוצר צריכה. האומנות של התקופה המשיכה להיענות לדרישות ה"שוק" ולייצור פורטרטים, נופים, דמויות מן המיתולוגיה, באופן סימבולי וניאו-רומנטי. לעומת זאת, הפופ ארט שימש כראי עדכני לתהליכי התיעוש בחברת ההמונים, מסחורה של התרבות, ולהתפשטות פוטנציאל השכפול של המדיה.
אלא שהיו עוד מספר תחנות ביניים שישמשו כקטליזאטורים להופעת הפופ ארט: ב- 1915, הציירים הצרפתים מרסל דושאן ופרנסיס פיקבייה והצייר-צלם האמריקאי מאן ריי ייסדו בציריך את תנועת הדאדא, תנועת אנטי-אומנות, שחתרה להטיל ספק בפרמטרים המסורתיים של האומנות: חומרי גלם, מדיומים, הקונספטים האסתטיים של ה"יפה" והמכוער ובערך האמת. וכדי לערער את הסטנדרטים המסורתיים של הבורגנות הסנובית, חברי התנועה לא בחלו בשום אמצעי שעלה בדמיונם. הדאדא שילב אימאז'ים וטקסטים של פרסומות, סלוגנים, מוטיבים עממיים ופופולאריים בקולאז'ים, תמונות עם טקסטים, תמונות, סרטים, תיאטרון ומיצגים. האופן החדשני, ובמידה מסוימת הסוריאליסטי, שאומני הדאדא יצרו את הקומבינציות האלו, יצר שילוב מפתיע בין עקרון מארגן רציונאלי לצד אלמנטים של מקריות. אך מעל לכל- הדאדא הוא ששילב לראשונה את המכונה בתוך אוצר הדימויים של האומנות בכלל, ובפופ ארט בפרט.
מלחמת העולם השנייה הביאה להקמתה של תנועה הדומה לדאדא, תנועה שגם היא מגיבה על הטכנולוגיה המודרנית. לתנועה החדשה ניתנו שמות שונים: לפעמים היא כונתה בשם "ניאו- דאדא" אולם הזרם המוכר לנו מכולם הוא "אמנות הפופ".

אמנות הפופ : רקע תרבותי


אמנות הפופ הופיעה לראשונה באנגליה וארה"ב במהלך שנות ה-50, והגיעה לשיאה בשנות ה-60.
אמנות זו מתאפיינת בנטייה לחזור ולחקות את הדימויים הסטריאוטיפים של תקשורת ההמונים: סרטים, פרסום, סרטי הנפשה ומוצרי צריכה פופולאריים אחרים.
את המונח "אמנות פופ" טבע מבקר האמנות, לורנס אלווי בשנת 1954 כשהתייחס לאיקונוגרפיה הפרוזאית של יצירות מסוימות.

לאחר מלחמת העולם השנייה, אמנות הפופ שמה לה למטרה להציג באובייקטיביות את תרבות החיים של זמנה. זו הייתה תגובת מחאה נגד החברה הצרכנית שהתפתחה עד לבלי שיעור בעריה הגדולות של ארה"ב ותגובת נגד לרצינות ולכובד ראש המתבטא בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט.[1]
בעבר נטו להבדיל בין אמנות שהייתה מיועדת לעילית התרבותית, לבין אמנות שהייתה מיועדת לשאר שכבות העם, שטעמו האמנותי נחשב כהמוני. כיום, הודות למיכון, עומד לרשותנו היצע גדול של יצירות אמנות במחיר השווה לכל נפש. התוצאה היא גישור על- פני פערי החינוך וגישור על - פני טעמו של הציבור. פועל יוצא מעובדה זו היא תרבות חדשה, המכוונת לקשת רחבה של אוכלוסייה והנקראת, בדרך כלל, "תרבות פופולארית".
בהקשר רחב יותר, ניתן לומר כי "אמנות הפופ" היא התולדה של אותה "תרבות פופולארית".[2]
בשנת 1953, ארגן אדוארדו פאולוזי תערוכה בשם "הקבלה בין חיים ואמנות" במרכז הלונדוני לאמנות עכשווית. בתערוכה הציגו שלושה אמנים אמריקאיים להם חייבת אמנות הפופ את הופעתה רוברט ראושנברג , ג'ספר ג'ונס וריצרד המילטון.
אמנים אלה היוו את החוליה המקשרת בין האקספרסיוניזם המופשט לאמנות הפופ. החל מתערוכה זו היה ברור שרוח חדשה נושבת בעולם האמנות.

בכתבה הבאה נביא סקירה של דמויות המפתח באומנות הפופ.

[1]לקשטיין, אילנה, תולדות האמנות והאדריכלות לקט סיכומים , תל אביב:אורט ישראל, 1991.
[2]אפטר, רות, "הגלגל חוזר" ,מתוך , אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידות 12,11,תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1983