תמורות פוליטיות, חברתיות ורעיוניות בתערוכה "שנות ה-80 - צ'קפוסט"

בפן הפוליטי מורגשת התסיסה שמתחת לפני השטח ערב האינתיפאדה הראשונה, ובפן האישי ניכרת התמודדות עם משברי זהות ועם הלגיטימציה החדשה לזהויות מיניות אחרות.

כבר בשם התערוכה "צ'קפוסט" מחדדת האוצרת, אילנה טננבאום, את ה"חיפאות" הייחודית ששורה על תערוכת שנות ה-80 במוזיאון חיפה לאמנות. מי לא מכיר את הצומת האימתני החולש על המפרץ כולו, ואין מעבר צפונה מחיפה או דרומה אליה בלי לעבור במשבר התחבורתי המתמיד הזה, המגולם ב"צ'קפוסט". אבל יש בה, במילה "צ'קפוסט", גם ריבוי משמעות עמוק ומהדהד - עמדת מעבר, נקודת בדיקה ותצפית על פני השטח, התרבות, המקום.
התערוכה היא חלק מסדרת שש תערוכות העשורים, שנערכות במסגרת אירועי שנת ה-60 למדינה. החיבור בין חיפה לשנות ה-80 אינו מובן מאליו, אבל איכשהו נראה שיש בכך משהו קולע, כאילו עיר שתדמיתה יומיומית, פועלית ומנומנמת, מתאימה במיוחד לארח את העשור שכולו חיבוטי מעבר מתרבות העבודה לקפיטליזם נהנתני. מוזיאון חיפה שוכן בבניין ערבי ישן ויפה ב"הדר הכרמל", אזור שהדרו עומעם עם השנים, והמוזיאון הוא אי של שקט ומרגוע בקיץ הקופח. התערוכה עצמה תופסת את חלליו ומתמתחת על פני 2.5 קומותיו בהתרווחות של בעלת בית דשנה.
החל מהכניסה, שם ניצב פסל מלאך "אנג'לו אנג'לו" של מוטי מזרחי, הנראה כדמות רדופה, אשר במקום כנפיים נעוצים בגבה גרזנים; עבור בהקרנות הווידיאו שבחדר הצדדי, וכלה בציור הלביאות בספריי שחור של ציבי גבע, על קירות חלל המדרגות המואר - שחזור של עבודה שהוצגה בתערוכה "רוח אחרת" במוזיאון תל-אביב (1981), שנראה נכון במיוחד היום, בעידן הפריחה של הגרפיטי. בחדרים רחבי הידיים יש חלוקה זורמת ונינוחה של עבודות ושל אמנים, אשר ניכר שהם חשים בנוח זה עם זה - כאילו נבחרו הנושאים והתמות לכל חדר באופן "ידידותי", מבלי להטריח את הצופה ולנסות ללמד בכוח, אלא יותר כהזמנה לחוות.
למרות זאת, התערוכה אינה מספקת "בילוי נעים" וחסר דאגה. לכל אורכה שזורה תחושת המועקה שהטילה מלחמת לבנון על שנות ה-80, וכן הכיבוש המתמשך, שהפך מ"בעיה שתיכף תיפתר" לבעיה חדשה לגמרי של התמודדות עם מצב קבוע.
(drawBanners(g.almond.site,180,180,0,1,0

השקט שלפני הסערה

לדברי האוצרת, התערוכה מנסה להתחקות אחר תקופה של תמורות פוליטיות, חברתיות ורעיוניות. "סוף שנות ה-70 בישראל התאפיינו בתחושה של שבר - מהפך פוליטי וחברתי שהביא לעלייתן של תפיסות חדשות המושתתות על רעיונות של פוסט-ציונות ופוסט-קולוניאליזם", כותבת טננבאום. "התפוררות תחושת הקולקטיביות הישראלית והשתנות הגבולות בין המרחב הציבורי לפרטי, הובילו להיווצרות פוליטיקה חדשה של זהויות". לדבריה, זוהי תקופת צמיחתם של רעיונות חדשים, שהבשילו ונעשו דומיננטיים יותר בשיח האמנות של שנות ה-90: "הדיון ב'אחר' - עיסוק בזהות אתנית ולאומית ובזהות מינית ומגדרית; מודעות לכוח של המדיה; עיסוק בפליטות, בהגירה וביחסים בין עולם ראשון לשלישי".
בניגוד לתערוכות העשורים האחרונים, בהרצליה ובמוזיאון ישראל, טננבאום בוחרת לערב עבודות של אמנים צעירים וותיקים - מאותה תקופה. בני הדור הוותיק יותר, שצמחו בעשורים הקודמים והפכו לדומיננטיים ומובילים בשנות ה-80, כמו פנחס כהן גן או משה גרשוני, ולצדם צעירי התקופה. לצד עבודות של כהן גן מוצגות עבודות פיסול בחלקי עץ צבועים ומהוקצעים של דרורה דומיני, ועל הקיר עבודות ציור על דיקט של עידו בראל ושל יהודית לוין.
העבודות מתמודדות עם משברי זהות, עם עבר רדוף שדים של בני הדור השני לשואה, המתבוננים במבט מפוכח ובגר יותר אל חיי הוריהם, פריחתן הלגיטימית פתאום של זהויות מיניות אלטרנטיביות, לצד שאלות של המקומי מול האוניברסלי.
שחזור מיצב המוזוליאום של גדעון גכטמן, על מודעות האבל, הפרוכת ואיקונות "נלסון" שנלקחו מקופסת סיגריות, עתיר סמלי מוות ופאר לא מכאן. עבודות בסדרת "משפחת האדם" של מיכל נאמן מושכות את תשומת הלב למהות הכלל אנושית, אך גם בה טמונה זעקה וחוסר אונים, לנוכח מחזור החיים או הכוחות הבלתי-נמנעים הפועלים עליו.
האמנים מביעים קשת רחבה של עמדות, אך מעל לכל בולטת בהן אווירת מחאה - על הביטחוניזם, על ההיתקעות בדו-קיום בלתי מוצלח, על תקוות שהתבדו. הדילמות של האמנים מייצרות איקונוגרפיה לאומית (ואנטי-לאומית) מסוג חדש ונועז. יש לזכור כי האינתיפאדה הראשונה פרצה בסופו של אותו עשור, ומכיוון שהתערוכה תוחמת את גבולות העשור הרביעי למדינה בין 1978-1988, היא מסתיימת עם תחילתה של האינתיפאדה. עם זאת, ההקשר הפוליטי של העבודות מרמז על תסיסה שמתחת לפני השטח, על שקט שלפני הסערה.

המדונה מחאן יונס ותמי בן עמי

באחד החדרים כרזת "אמא" של טרטקובר, זעקה מרחפת מעל גבו של חייל. לצדה צילום של אמא וילד מחאן יונס של מיכה קירשנר, במראה מדונה קלאסית. בחדר אחר מופיע צילום "תמי בן עמי" של מיכה קירשנר - הדוגמנית שהייתה יותר מכול הפנים של העשור, והיא דומעת.
בן עמי מצולמת בצבע, המדונה עם הילד (עיישה אל קוראד ממחנה הפליטים בחאן יונס), מצולמת בשחור-לבן. הקיטוב שהן מייצגות מלמד משהו על הקצוות שביניהם נפרש שדה העבודה של צלם ישראלי. "הייתי שמח אילו היו מציגים אותן זו לצד זו", אמר קירשנר, בשיחה עמו.
בחלל אחר מופיע השטן של אסד עזי ("פולחן") לצד "ביירות" של דויד ריב, ועבודה אחרת של ריב, "מטוסים בשמי תל-אביב", שיכולה הייתה לצאת מאלבום מפגני יום העצמאות, אך היא מקושרת בתודעה באופן חד למלחמת לבנון. לא נפקד מקומם של הקקטוסים של עסאם אבו שאקרה, כאן במראה חמניות ואן-גוכי, לצד "אום אל פאחם" של ציבי גבע.
תמונת הבריכה בקיבוץ עינת של דוד וקשטיין - בעשור שבו מרחפת קללת מנחם בגין, שהוקיע את "המיליונרים על בריכות השחייה", וכמו נתן את האות לראשית מפלתו של הרעיון הקיבוצי. על הקיר ממול עבודה של חיים מאור "ראש משובש", בו הוא מציג דיוקנאות שצוירו על קרש ועוותו על-ידי משיכת שכבות בגובה הציור, כמו מבטא גם הוא את השברים בביטחון ה"צברי" שעליו גדלנו.
ערב פתיחת התערוכה בחיפה אבדה עבודה של מיכאל סגן כהן (כתונת פסים שהייתה חלק מעבודת דיוקן עצמי) בשל תקלה וטעות של המוזיאון. למרות העובדה המעיבה הזו, מדובר במקרה נדיר ומצער, וניכרת במכלול התערוכה עבודה שיש בה אהבה רבה, לצד מקצוענות והעמקה. במוזיאון חיפה גם מתקיים הקורס היחיד המציע צפייה כוללת ומוסברת בכל שש תערוכות העשור - המספרות סיפור מאלף על תולדות האמנות הישראלית, בהיסטוריה הקצרה של מדינה בת 60 שנה. *

"העשור הרביעי, צ'קפוסט - 1978-1988", מוזיאון חיפה, שבתאי לוי 26, הדר הכרמל. עד 28.12

מתוך:

http://globes.co.il/news/article.aspx?did=1000371023&fid=3317

שנות ה-60: אמנות הפופ, פלסטיק ועיצוב החלל.

פופ-ארט- אמנות פופולרית או אמנות ההמונים. הופיעה בשנות ה- 50 וה- 60, השנים לאחר מלחמת העולם השנייה. תנועה אמנותית זו עשתה שימוש רב במה שמייצרת תרבות ההמונים של המאה ה- 20. היצירות נבנו על מוצרי צריכה, עיתונות, כתבי עת מצויירים, קומיקס, מודעות פרסומת, דימויים קולנועיים, כוכבי הקולנוע והטלוויזיה.

כתבה ראשונה בנושא... תהנו

תחילת הדרך

הפופ ארט הופיעה בשיאה של התפתחות ארוכה ומרתקת בהיסטוריה של האומנות והתרבות: כתוצאה מהתיעוש המואץ, העצמת כוחן הכלכלי- דמוגראפי של הערים, התפתחות המדיה, המציאות צומצמה לסטאטוס של מוצר צריכה. האומנות של התקופה המשיכה להיענות לדרישות ה"שוק" ולייצור פורטרטים, נופים, דמויות מן המיתולוגיה, באופן סימבולי וניאו-רומנטי. לעומת זאת, הפופ ארט שימש כראי עדכני לתהליכי התיעוש בחברת ההמונים, מסחורה של התרבות, ולהתפשטות פוטנציאל השכפול של המדיה.
אלא שהיו עוד מספר תחנות ביניים שישמשו כקטליזאטורים להופעת הפופ ארט: ב- 1915, הציירים הצרפתים מרסל דושאן ופרנסיס פיקבייה והצייר-צלם האמריקאי מאן ריי ייסדו בציריך את תנועת הדאדא, תנועת אנטי-אומנות, שחתרה להטיל ספק בפרמטרים המסורתיים של האומנות: חומרי גלם, מדיומים, הקונספטים האסתטיים של ה"יפה" והמכוער ובערך האמת. וכדי לערער את הסטנדרטים המסורתיים של הבורגנות הסנובית, חברי התנועה לא בחלו בשום אמצעי שעלה בדמיונם. הדאדא שילב אימאז'ים וטקסטים של פרסומות, סלוגנים, מוטיבים עממיים ופופולאריים בקולאז'ים, תמונות עם טקסטים, תמונות, סרטים, תיאטרון ומיצגים. האופן החדשני, ובמידה מסוימת הסוריאליסטי, שאומני הדאדא יצרו את הקומבינציות האלו, יצר שילוב מפתיע בין עקרון מארגן רציונאלי לצד אלמנטים של מקריות. אך מעל לכל- הדאדא הוא ששילב לראשונה את המכונה בתוך אוצר הדימויים של האומנות בכלל, ובפופ ארט בפרט.
מלחמת העולם השנייה הביאה להקמתה של תנועה הדומה לדאדא, תנועה שגם היא מגיבה על הטכנולוגיה המודרנית. לתנועה החדשה ניתנו שמות שונים: לפעמים היא כונתה בשם "ניאו- דאדא" אולם הזרם המוכר לנו מכולם הוא "אמנות הפופ".

אמנות הפופ : רקע תרבותי


אמנות הפופ הופיעה לראשונה באנגליה וארה"ב במהלך שנות ה-50, והגיעה לשיאה בשנות ה-60.
אמנות זו מתאפיינת בנטייה לחזור ולחקות את הדימויים הסטריאוטיפים של תקשורת ההמונים: סרטים, פרסום, סרטי הנפשה ומוצרי צריכה פופולאריים אחרים.
את המונח "אמנות פופ" טבע מבקר האמנות, לורנס אלווי בשנת 1954 כשהתייחס לאיקונוגרפיה הפרוזאית של יצירות מסוימות.

לאחר מלחמת העולם השנייה, אמנות הפופ שמה לה למטרה להציג באובייקטיביות את תרבות החיים של זמנה. זו הייתה תגובת מחאה נגד החברה הצרכנית שהתפתחה עד לבלי שיעור בעריה הגדולות של ארה"ב ותגובת נגד לרצינות ולכובד ראש המתבטא בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט.[1]
בעבר נטו להבדיל בין אמנות שהייתה מיועדת לעילית התרבותית, לבין אמנות שהייתה מיועדת לשאר שכבות העם, שטעמו האמנותי נחשב כהמוני. כיום, הודות למיכון, עומד לרשותנו היצע גדול של יצירות אמנות במחיר השווה לכל נפש. התוצאה היא גישור על- פני פערי החינוך וגישור על - פני טעמו של הציבור. פועל יוצא מעובדה זו היא תרבות חדשה, המכוונת לקשת רחבה של אוכלוסייה והנקראת, בדרך כלל, "תרבות פופולארית".
בהקשר רחב יותר, ניתן לומר כי "אמנות הפופ" היא התולדה של אותה "תרבות פופולארית".[2]
בשנת 1953, ארגן אדוארדו פאולוזי תערוכה בשם "הקבלה בין חיים ואמנות" במרכז הלונדוני לאמנות עכשווית. בתערוכה הציגו שלושה אמנים אמריקאיים להם חייבת אמנות הפופ את הופעתה רוברט ראושנברג , ג'ספר ג'ונס וריצרד המילטון.
אמנים אלה היוו את החוליה המקשרת בין האקספרסיוניזם המופשט לאמנות הפופ. החל מתערוכה זו היה ברור שרוח חדשה נושבת בעולם האמנות.

בכתבה הבאה נביא סקירה של דמויות המפתח באומנות הפופ.

[1]לקשטיין, אילנה, תולדות האמנות והאדריכלות לקט סיכומים , תל אביב:אורט ישראל, 1991.
[2]אפטר, רות, "הגלגל חוזר" ,מתוך , אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידות 12,11,תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1983